איאוקן

תקופת האיאוקן (55 - 35 מ.ש.)

בתקופת האיאוקן היה האזור כולו מוצף הצפה ימית נרחבת. מלבד מספר איים שיצרו ראשי האנטיקלינות הגדולות, כל השטח כוסה ים, שהגיע עד מרכז ערב הסעודית ודרום מצרים. הסלעים העיקריים ששקעו בתקופה זו הין גיר וקירטון, ובהם כמויות משתנות של צור. הסלעים שקעו בשלושה אגנים עיקריים:

 

א)     אגן השקעה צפוני-מערבי: אגן סינקלינלי צר וארוך שהשתרע בין הרכס של חלץ-בארי ובין קמרי הקשת הסורית במזרח. באגן זה שקע לכל אורך האיאוקן קירטון. סלעי אגן זה נחשפים כיום במישור החוף,
בשפלה וברמות נפתלי, ויתכן שגם רמות מנשה שייכות אליו.

ב)     רצועת הקמרים של הקשת הסורית: לאורך רצועה מוגבהת זו מונחים שלעי האיאוקן באי-התאמה על
סלעים קדומים יותר. מתאפיינים בשינויים מהירים בין קירטון וגיר, המעידים על שינויים במפלס פני הים. תהליכי הבלייה באזורים מוגבהים אלה גרמו לכך שרוב טור הסלעים ששקע שם נהרס.

ג)      אגן השקעה דרום-מזרחי: השתרע מזרחית לקשת הסורית, ונמשך עד הערבה ואילת. באזור זה התפתח אגן סגור למחצה, עקב המחסום שיצרו קמרי הקשת הסורית. באגן זה שקעו גיר וקירטון שמכילים הרבה גלאוקוניט ופוספאט. גם כאן הרסו תהליכי בלייה את רוב הסלעים ששקעו, ולכן נשארו מחשופים
איאוקנים רק מצפון לנחל פארן, ובאזור אילת.

ברוב חלקי הארץ כלולים הסלעים האיאוקנים בחבורת ׳עבדת׳. בשפלה לעומת זאת שקעה תצורה אחת אחידה, הנקראת תצורת ׳צרעה׳. השינויים בסלעים בתוך חבורת עובדת ובין אזורים שונים נובעים מתהליכי הצפה ונסיגה של הים, שהתרחשו בשני שלבים עיקריים.